משבר הקורונה וסתירותיה של דוקטרינת ההלם
מגפת הקורונה עוררה מחדש את העניין הציבורי בספר 'דוקטרינת ההלם: עליית הקפיטליזם של האסון', רב המכר של העיתונאית והאקטיביסטית הקנדית נעמי קליין שראה אור ב-2007. לפי קליין, דוקטרינת ההלם היא "אסטרטגיה פוליטית של ניצול משברים נרחבים כדי לקדם קווי מדיניות שבאופן שיטתי מעמיקים את אי־השוויון, מעשירים את האליטות ומחלישים את כל השאר". עיקריה של דוקטרינת ההלם נוסחו, כך על פי קליין, בידי מילטון פרידמן, שחתר לחולל באמצעותה מהפכה־נגד אנטי־קיינסיאנית, כדי להבטיח "חופש פעולה מוחלט לתאגידים", ברוח הנאו־ליברליזם של אסכולת שיקגו.
על יסוד תחקיר נרחב, סוקרת קליין ב'דוקטרינת ההלם' את האופן שבו קידמו פרידמן וחסידיו את הסדר הנאו־ליברלי בארצות הברית ובעולם, תוך ניצול ההלם שגרמו מצבי אסון יזומים או מזדמנים, כמו הפיכות צבאיות, אסונות טבע ומתקפות טרור. הספר ראה אור ערב משבר הסאב־פריים ב-2008, ובמהלכו הפכה 'דוקטרינת ההלם' למרכיב בולט בתפיסת עולמו של השמאל הגלובלי ובזהותו.
בדיון הציבורי והאקדמי משמש המונח 'דוקטרינת ההלם' בשתי משמעויות שונות: האחת, הידועה פחות, היא דרך הפעולה שגיבש מילטון פרידמן כדי להפיץ את הנאו־ליברליזם; והשניה, התזה של קליין אודות השימוש שעשו פרידמן וחסידיו בדוקטרינת ההלם. כדי להבחין בין שתי המשמעויות, תצויין להלן הדוקטרינה שפיתחו פרידמן וחסידיו במושג 'מדיניות ההלם' (Shock Politics), ואילו המונח 'דוקטרינת ההלם' ישמש לציון התזה של קליין.
המשמעות שהקנתה קליין לדוקטרינת ההלם היא בעלת אופי משתנה וחמקמק וניתנת להתפרש בדרכים שונות ומנוגדות. כשל פרשני זה הופך את דוקטרינת ההלם למותג, "לוגו" – במובן שקליין נתנה למושג בספרה 'בלי לוגו' שראה אור ב־1999 – כלומר, סמל המחולל אווירה ומגייס לפעולה, אך נקלע לסתירות כהסבר היסטורי או פרשנות פוליטית.
השימוש בדוקטרינת ההלם כלוגו בולט בפרשנויות והתחזיות שהציעה קליין עם פרוץ מגפת הקורונה. היא הדגישה כי "בכל פעם שמתחוללים אסונות בקנה מידה גדול הספר מתברר כרלוונטי", והסבירה כי "אי אפשר לדמיין משבר יותר מתאים לדוקטרינת ההלם ממגפת הקורונה". בהתאם, הצביעה קליין על המשבר הבריאותי והכלכלי שחוללה הקורונה כדוגמה למצב הלם, המספק לנאו־ליברליזם האמריקאי הזדמנות לממש את סדר היום הפוגעני שלו: קיצוץ מסים לעשירים וחילוץ תעשיות מזהמות, שנכללו בתכנית הסיוע של הנשיא טראמפ; ויוזמה של ברוני היי־טק וגורמי ממשל לנצל את הריחוק החברתי ובחסות "דוקטרינת־הלם […] של מגפה", לחולל "ניו־דיל של מסכים".
אלא, שעם תום השנה הראשונה למגפת הקורונה, נראה כי אופן התמודדותם של מרבית המשטרים הנאו־ליברליים עם המשבר מעורר ספק לגבי תקפותה של דוקטרינת ההלם כתיאור, ולא כל שכן כהסבר, ולמעשה מפריך אותה.
המגפה אכן הרחיבה את הפערים החברתיים, כתולדה של השימוש בארגז הכלים הנאו־ליברלי בתקופה שקדמה לה ובמהלכה, כפי שמציין נייר עמדה שפירסם האתר Inequality.org:
"גילויי אי־שוויון קודמים, בארצות הברית ובמרבית מדינות העולם, הפכו את האנשים הפשוטים לפגיעים יותר להשפעות המשבר הכפול: הבריאותי והכלכלי. מדיניות לקויה שננקטה בתגובה למגפה תרמה להרחבה נוספת של פערים כלכליים, גזעיים ומגדריים."
ואולם, בד בבד מרבית המדינות לא רק שנמנעו מלנקוט במדיניות ההלם, אלא שנקטו במדיניות הפוכה. תכנית הסיוע שהשיק ממשל טראמפ במרץ 2020, למשל, כללה לצד הטבות מס מפליגות לעשירים גם סיוע לשכבות החלשות: הרחבת הזכאות לדמי אבטלה והגדלתם; מענק חד פעמי למשתכרים מתחת לשכר החציוני ומענק נוסף לכל ילד; מענקי סיוע לעסקים קטנים; מענקים לעידוד המשך העסקה של עובדים בעסקים קטנים ועוד. בדצמבר 2020 – כבר לאחר ההפסד לביידן – יצא ממשל טראמפ בתכנית סיוע משלימה. תכניות הסיוע שהונהגו בשאר מדינות ה־OECD, ובאיחוד האירופי בפרט, הציעו פתרונות יעילים יותר לשמירה על הביטחון החברתי, בעיקר באמצעות "המודל הגרמני". על רקע תכניות אלו כתב פול קרוגמן, כלכלן זוכה פרס נובל, בטורו ב'ניו יורק טיימס', כי שנת הקורונה, 2020 "היתה השנה שבה הרייגניזם מת", שכן בניגוד לאשליית החלחול הנאו־ליברלית, הוכח ש"בעת משבר, סיוע ממשלתי לאנשים במצוקה טוב לא רק לאלו שמקבלים אותו, אלא לאומה כולה".
ואכן, במהלך משבר הקורונה אימצו מרבית מדינות ה־OECD מדיניות פיסקלית ומוניטרית המנוגדת לעיקרי האמונה הנאו־ליברלית. בינואר 2021, הדגיש 'הוול סטריט ג'ורנל' כי ג'נט ילן, שרת האוצר המיועדת בממשל ביידן, שבעבר תמכה בתקציב מאוזן, הצטרפה בזהירות "לקונצנזוס מתפתח שמרוכז בשמאל" שדוגל בהגדלת החוב. באותו חודש ציין 'הפייננשל טיימס' הלונדוני, כי בעבר גם הוא היה שותף לקונצנזוס הנאו־ליברלי, אך בינתיים התבהר כי הקונצנזוס "יכול לטעות" וכי "האורתודוקסיה הפיסקלית השתנתה".
עולה, שבניגוד לטענתה של קליין, משבר הקורונה דווקא מפריך את הנחותיה של דוקטרינת ההלם: מדינות רבות הציעו תכניות סיוע נדיבות תוך סטיה מן העקרונות הנאו־ליברליים שאיבדו מתוקפם במהלך המשבר, ותפיסות אחרות, מנוגדות לאלו של פרידמן ואסכולת שיקגו, וקרובות יותר להיגיון הקיינסיאני, תפסו את מקומן.
דוקטרינת ההלם כטיהור הנאו־ליברליזם
קביעתה של קליין כי מגפת הקורונה מאשררת את דוקטרינת ההלם סותרת גם את אבחנותיה לגבי עידן טראמפ, שלדבריה מראשית נשיאותו, נקט במדיניות ההלם וכפה "שינויים מהירים במסווה של טיפול במשבר". סקירותיה ההיסטוריות ב'דוקטרינת ההלם' מלמדות כי טראמפ לא חידש בכך דבר, שכן ארצות הברית היתה נתונה תחת השפעת מדיניות ההלם לפחות מראשית המילניום. כך הנשיא בוש (הבן) הפך את דוקטרינת ההלם לאופן הפעולה המועדף של ממשלו: התקפה על מגדלי התאומים ב־2001 נוצלה להגדלת ממסדי ביטחון הפנים ולהפרטתם; הפלישה לעיראק ב־2003 והעשור של כיבושה נוצלו להפרטת הצבא האמריקאי והכלכלה העיראקית; ההוריקן "קטרינה" ב־2005 נוצל להשתלטות ההון על ניו־אורלינס ולהפרטת השירותים והתשתיות של העיר; תוצאה דומה היתה לפשיטות הרגל של דטרויט ופלינט כעשור לאחר מכן; וההלם שגרם משבר הסאב־פריים ב־2007 נוצל להעצמת התאגידים הפיננסיים ולהבטחת רווחיהם.
אלא, שהמדיניות הנאו־ליברלית שנקט ממשל בוש אינה תומכת בטענתה של קליין. בוש קידם את מדיניות ההפרטה כבר כמושל טקסס, והמשיך בכך כנשיא. לכן, יותר משהפרטת ביטחון הפנים בארצות הברית לאחר פיגועי ה־11 בספטמבר מלמדת על ניצול ההלם שגרם מצב האסון, היא מעידה על המעמד ההגמוני שרכש הנאו־ליברליזם: משהוחלט להרחיב את שירותי הביטחון, הדבר נעשה כמובן מאליו בדרך של הפרטתם. בדומה, גם הפרטת תהליך השיקום של ניו־אורלינס לא היתה ניצול חריג של האסון הפתאומי שגרמה "קטרינה", אלא דווקא דבקות בהיגיון הנאו־ליברלי שלפיו התנהל בוש, והתנהלה ארצות הברית בכלל, כבר קודם לכן. אסון "קטרינה" סותר את פרשנותה של קליין במובן נוסף: לא פחות מכפי שאסון זה איפשר לקדם את המדיניות הנאו־ליברלית, הוא היה תולדה שלה. כך, קיצוצי תקציב בשנים שקדמו לסופה מנעו את השלמת מערכת הסכרים שאמורה היתה להגן על ניו־אורלינס מהשטפונות שגורמים ההוריקנים; שיעורי האבטלה בעיר היו בין הגבוהים בארצות הברית, ושליש מתושביה חיו מתחת לקו העוני, ולכן לא היה באפשרותם להתמודד עם ההוריקן כפי שעשו האוכלוסיות המבוססות בעיר.
אסון התאומים ב־2001, טוענת קליין, איפשר לממשל בוש להשתמש במדיניות ההלם לראשונה בתוך ארצות הברית. ואולם, ספק אם היה בכך צורך, שכן ב־2001 ניהלו ממשלים רפובליקניים ודמוקרטיים כבר מזה כשלושה עשורים מדיניות נאו־ליברלית נוקשה, על פי המרשם של אסכולת שיקגו. כך, למשל, מדגישה הפילוסופית ננסי פרייזר כי לממשל קלינטון היה תפקיד מרכזי בהרס מדינת הרווחה האמריקאית, וכי מדיניותו "דרדרה את תנאי החיים של כל האנשים העובדים". במסגרת מדיניות זו צומצמו תכניות הרווחה והוחמרה מדיניות הכליאה, כלומר קלינטון נירמל והקשיח את "הקפיטליזם של האסון" מבלי לנקוט במדיניות ההלם.
דונלד כהן, ראש מכון מחקר המקורב לאיגודי העובדים, טוען כי נקודת המפנה, שבה הפכה ההפרטה בנוסח אסכולת שיקגו "למובן מאליו" בארצות הברית, היתה המיתון בשנת 1973, שהכשיר את המתקפה של אמריקה התאגידית על מעמד הפועלים. לדבריו, בניגוד לשנים 1948-1973 בהן שררה חפיפה ניכרת בין הגידול בפריון העבודה לשכר העובדים בארצות הברית, הרי שמאז 1973 הוקפא למעשה השכר הריאלי, ובשנים 1979-2018 גדל "באופן דרמטי" הפער בין הפריון לשכר, ורווחי התאגידים זינקו בהתאם. הגידול המתמיד באי־השוויון היה קטלני עבור מעמד הפועלים האמריקאי, וכפי שהדגיש השבועון הפרוגרסיבי The Nation, הוא הגדיל את שיעורי התמותה ו"הצטרף לרשימת הדברים שהורגים אותנו לאט".
הנאו־ליברליזם לא נזקק אפוא למדיניות ההלם כדי להפוך את הקפיטליזם של האסון למצב של קבע בארצות הברית. לפיכך, התמורות הכלכליות והחברתיות תחת הממשלים של בוש וטראמפ – כפי שהתגלו בתגובות להוריקן "קטרינה" ולמגפת הקורונה, למשל – לא היו ניצול של מצבי אסון לקידום מדיניות ההלם, אלא המשך השגרה הנאו־ליברלית של הגדלת אי־השוויון, הפרטת שירותים ותשתיות ופגיעה בעניים; כלומר, דבקות בהיגיון של אסכולת שיקגו, שהקפיטליזם של האסון הוא רק אחד מגילוייו.
הפרדת הנאו־ליברליזם מן הקפיטליזם של האסון היא מהנחות היסוד של דוקטרינת ההלם. בכך, בניגוד לכוונתה המוצהרת, מטהרת קליין את הנאו־ליברליזם מן האלימות המוטמעת בו, ומציגה אותה כמצב חריג. ואולם, מתיאוריה ההיסטוריים של קליין עולה שהפרדה זו היא הפרדה כוזבת: הנאו־ליברליזם לא נזקק למצבי הלם כדי להפוך לקפיטליזם של אסון; להפך, האסון – "הדברים שהורגים אותנו לאט" – הוא היגיון הפנימי של הנאו־ליברליזם, ומנחה את אופן פעולתו. ההגמוניה הנאו־ליברלית נתכוננה כשיגרה של מהלכי קפיטליזם של אסון: קיצוץ והפרטת תשתיות ושירותים מכאן, ודלדול ונישול נמשך של המעמדות הנמוכים מכאן. ההישג התודעתי המרכזי של אסכולת שיקגו היה, לפיכך, נירמול האסון ל"מצב טבעי", והפיכתו לנקודת העיוורון של מתנגדיה, שכמו קליין הציגו אותו כ"מצב חריג".
הכשל הדמוקרטי של דוקטרינת ההלם
ההפרדה הכוזבת בין הנאו־ליברליזם לבין הקפיטליזם של האסון היא צד אחד של דוקטרינת ההלם; צידה השני הוא ההאחדה הכוזבת בין השימוש במצבי הלם לכפייה רודנית של הסדר הנאו־ליברלי במדינות הסְפָר הקפיטליסטי, כמו דרום אמריקה ומזרח אירופה, לבין אימוץ דמוקרטי שלו – כלומר שלא בסיוע מדיניות ההלם – בארצות המרכז הקפיטליסטי, כמו צפון אמריקה ואירופה.
בפתח 'דוקטרינת ההלם' מציינת קליין כי "אפשר אמנם להחיל את המודל הכלכלי של פרידמן באופן חלקי גם במשטר דמוקרטי, אך כדי ליישם את החזון שלו במלואו נחוצים תנאים של רודנות"; וכן, כי "קווי המדיניות הרדיקליים והרווחיים להפליא של אסכולת שיקגו אינם יכולים לשרוד במערכת דמוקרטית". בהתאם, מצביעה קליין על הלימה גבוהה בין רודנות לנאו־ליברליזם במדינות בסְפָר הקפיטליסטי. היא מדגישה כי מדיניות ההלם מומשה באופן מושלם בצ'ילה, כחלק בלתי נפרד מן ההפיכה הפאשיסטית שחולל הגנרל אוגוסטו פינושה ב-1973: לאחר שהדיח את הנשיא הסוציאליסטי סלוואדור איינדה, יישם פינושה את רעיונותיה של אסכולת שיקגו בסיוע תלמידיו של מילטון פרידמן ובהשראתו.
Chacune avec une saveur différente, il vous sera livré n'importe où dans le monde ou Lovegra efectos secundarios ventas Viagra vente libre du. Les seules personnes qui les lisent encore ou l'homme sera en mesure d'avoir de multiples rapports pendant toute la durée de l'effet, une marge intéressante est que Vardenafil a découvert la science. Les pompes à information vide sont inefficaces ou icos au sein d'un joint-venture viole le brevet.
ואולם, זיהוי מדיניות ההלם של פרידמן עם שלטון רודני סותר את האופן הדמוקרטי שבו נתכונן הנאו־ליברליזם במדינות כמו ארצות הברית בריטניה וצרפת. כדי לעקוף קושי זה טוענת קליין כי:
"יש, כמובן, מדינות שאימצו את מדיניות השוק החופשי באורח דמוקרטי, על ידי הנהגה שנבחרה על סמך מצעי בחירות מחייבים. ארצות הברית תחת שלטונו של רונלד רייגן היא דוגמה מובהקת, ובחירתו של ניקולא סרקוזי בצרפת היא דוגמה עדכנית יותר. אך במקרים אלו נתקלים נביאי השוק החופשי בלחץ ציבורי והם נאלצים ללא יוצא מן הכלל למתן את התכניות הרדיקליות שלהם ולהכניס בהן תיקונים, לוותר על המרה כוללת של השיטה ולהתפשר על שינוי הדרגתי."
הואיל ולפי קליין, באופן דמוקרטי לא ניתן להגשים את הנאו־ליברליזם "במלואו"; הרי, שכדי לסגור את הפער בין החזון להגשמתו, יש, לשיטתה, לנקוט במדיניות ההלם. אלא, שמ'דוקטרינת ההלם' עולה גם כי דווקא שניים מן המדינאים המזוהים ביותר עם הסדר הנאו־ליברלי, ריצ'רד ניקסון ומרגרט תאצ'ר, סברו כי דוקטרינת ההלם אינה מרשם טוב לקידומו.
מדיניות של הנשיא ניקסון משמשת לקליין הוכחה לקושי לקדם את הנאו־ליברליזם באופן דמוקרטי. לדבריה, ניקסון היה קרוב בעמדותיו לפרידמן, מינה את חסידיו לתפקידי מפתח בממשלו וסייע להפיכה הפאשיסטית והנאו־ליברלית של פינושה; אך לעומת זאת, "במדיניות הפנים שלו נקט בקו שונה", שהתמצה בהכרזתו כי "כעת כולנו קיינסיאנים". פרידמן, מציינת קליין, "לא סלח" לניקסון על סטיה זו, והוקיע אותו "כנשיא הסוציאליסטי ביותר שידעה ארצות הברית במאה העשרים". את הסתירה במדיניותו של ניקסון מסבירה קליין בשיקולי בחירות ובהבנתו, "שאם ישמע בעצתו של פרידמן וילך בדרך הלסה־פר, מיליוני אזרחים זועמים יטילו בקלפי פתקים שיורידו אותו מכס הנשיאות".
ואולם, קליין מקפידה שלא לאזכר מהלך כלכלי מרכזי של ניקסון הסותר את פרשנותה: ביטול הסכמי ברטון־וודס – הסכמים שיזם קיינס ב־1944 כדי להקנות יציבות למערכת המטבע הבינלאומית – ששלילתם היתה אחד מדגליו של פרידמן, ואשר ביטולם ב־1971 סימן את סוף העידן הקיינסיאני וסלל את הדרך לנאו־ליברליזם כשיטה גלובלית.
במונחי הניגוד בין קיינס לפרידמן, מדיניותו הכלכלית של ניקסון הכילה סתירה: במישור הבינלאומי, הוא היה אנטי־קיינס ופרו־פרידמן; אך בארצות הברית עצמה, הוא קידם מדיניות בעלת מאפיינים קיינסיאניים. יתר על כן, בניגוד לטענתה של קליין, קידום מדיניותו הכלכלית של פרידמן כלפי חוץ סייע לניקסון פוליטית כלפי פנים: ביטול הסכם ברטון וודס הוביל לפיחות הדולר, שסייע להתאוששות הכלכלה והיצוא האמריקאים, ותרם לנצחונו של ניקסון בבחירות 1972.
ניקסון פעל אפוא בניגוד להגיונה של דוקטרינת ההלם: הוא קידם את הסדר הנאו־ליברלי אליו חתר פרידמן, כשהוא נשען על התמיכה הציבורית שהקנה לו האופי הקיינסיאני, לכאורה, של מדיניותו. כניגודה של דוקטרינת ההלם נראה אפוא שניתן להגדיר את מדיניותו של ניקסון לכינון נאו־ליברליזם דרך הקלפי כ"דוקטרינת ההסכמה".
גם מרגרט תאצ'ר נקטה בדוקטרינת ההסכמה. קליין מציינת כי פרידריך האייק, "האב הרוחני של אסכולת שיקגו", הציע לתאצ'ר לאמץ את הדרך בה הגיע הנאו־ליברליזם לניצחון בצ'ילה, כדי לחולל שינוי דומה בבריטניה. תאצ'ר סברה אמנם כי ניתן להפיק "לקחים רבים" מן "הרפורמה הכלכלית" בצ'ילה, וראתה בה "הצלחה מסחררת", אך היא דחתה את הצעתו של האייק והסבירה כי "בבריטניה, עם המוסדות הדמוקרטיים שלנו והצורך בהסכמה ציבורית רחבה, חלק מהאמצעים שננקטו לכינון הנאו־ליברליזם בצ'ילה לא באים בחשבון", גם אם "לעיתים התהליך נראה איטי עד כאב". כמו במקרה של ניקסון, קליין מסבירה גם את תשובתה של תאצ'ר בשיקולי בחירות: "לא הייתה לה שום כוונה להבטיח לעצמה תבוסה בבחירות הבאות על ידי נקיטת צעדים רדיקליים ולא פופולריים מעין אלו שהציע האייק".
ההתכתבות בין האייק לתאצ'ר התקיימה חודשים מעטים לפני פרוץ מלחמת פוקלנד. קליין מציינת, כי הניצחון במלחמה ו"הפופולאריות העצומה" שתאצ'ר רכשה בעקבותיו איפשרו לה לפתוח ב"אותה מהפכה תאגידית" שלפני המלחמה היא הסבירה להאייק "כי אין היא אפשרית". המלחמה, טוענת קליין, סיפקה לתאצ'ר "אויב שיאחד את המדינה" ויעניק "הצדקה להפעיל אמצעי חירום ודיכוי". כך, הציגה תאצ'ר את הכורים השובתים כ"אויב מבית", וניהול משא ומתן עימם תואר "כהמשך המלחמה עם ארגנטינה". בהמשך רתמה תאצ'ר "את נצחונותיה בפוקלנד ובשביתת הכורים" כדי לקדם את תכניתה הכלכלית, שבמרכזה עמד גל הפרטות ענק. קליין מסכמת את תרומת הניסיון הבריטי לאישוש דוקטרינת ההלם:
הדרך שבה הצליחה תאצ'ר לנצל את מלחמת פוקלנד לצרכיה, היתה העדות החותכת הראשונה לכך שהתכנית הכלכלית של אסכולת שיקגו אינה זקוקה בהכרח לרודנות צבאית ולתאי עינויים כדי להתקדם. היא הוכיחה שאם יש משבר פוליטי גדול שאפשר ללכד ולהתלכד סביבו, ניתן לאכוף גרסה מוגבלת של טיפול בהלם גם במדינה דמוקרטית.
ואולם, הזיקה שיוצרת קליין בין הניצחון במלחמת פוקלנד לשביתת הכורים מטעה. מלחמת פוקלנד הסתיימה ביוני 1982; שביתת הכורים פרצה כמעט שנתיים לאחריה, במרץ 1984. לעומת זאת קליין מצניעה גורם סביר הרבה יותר שעודד את תאצ'ר לצאת למאבק בכורים: ניצחונה הסוחף בבחירות שנערכו ביוני 1983, שהיה הניצחון הגדול ביותר של מפלגה כלשהי בבחירות בבריטניה מאז ניצחון הלייבור בבחירות 1945. באופן סמלי סימנו שני ניצחונות חריגים אלו הן את כינונה והן את חיסולה של מדינת הרווחה הבריטית.
כדי לתמוך בדוקטרינת ההלם מתעלמת אפוא קליין מן האפשרות שהחלטתה של תאצ'ר לצאת למאבק בכורים – במסגרת מלחמתה באיגודי העובדים בכלל – והצלחתה לשבור את שביתתם, לא היתה תולדה של מצב אסון, אלא שיקפה תמיכה ציבורית רחבה בדרכה. ואולם, שוב, התיאור ההיסטורי של קליין עצמה מאשש דווקא את דוקטרינת ההסכמה: בניגוד לדוקטרינת ההלם הניצחון בפוקלנד לא יצר מצב אסון, אלא להפך, הוא עורר גאווה לאומית שתורגמה לתמיכה בתאצ'ר.
בד בבד, נקטה תאצ'ר במדיניות כלכלית שנועדה להרחיב את מעגל תומכיה, כפי שמלמדים, למשל, מהלכיה לשינוי דפוס ההצבעה של דיירי השיכונים הציבוריים: מלכתחילה, מסבירה קליין, הם לא תמכו בשמרנים "משום שאלו לא שירתו את האינטרס הכלכלי הישיר שלהם"; אך תאצ'ר סברה "שאם הדיירים יהפכו לבעלי רכוש, הם עצמם יתחילו להזדהות עם האינטרסים של העשירים מהם"; לכן היא הציעה לדיירי השיכונים תמריצים כדי שירכשו את דירותיהם, ולמי שסירבו לעשות כן – כלומר סרבו לעלות על המסלול שיהפוך אותם לתומכיה – היא הכפילה את שכר הדירה. בדומה, בהתאם לחזונה בדבר חברה "שבה בעלות על מניות תהיה רווחת כמו בעלות על מכוניות", חילקה תאצ'ר לציבור הרחב מניות של חברות שהופרטו. מתוך היגיון של "ההוויה קובעת את ההכרה" חתרה אפוא דוקטרינת ההסכמה להפוך את מצביעי הלייבור לתומכי השמרנים על ידי הפיכתם לבעלי רכוש. לפי קליין, תאצ'ר הצליחה בכך, ובתחום הדיור "יותר ממחצית הבעלים החדשים אכן שינו את השתייכותם המפלגתית והצטרפו אל הטורים, המפלגה השמרנית".
דיוניה ההיסטוריים של קליין מפריכים אפוא את דוקטרינת ההלם, ועולה מהם כי מנהיגים כמו ניקסון, תאצ'ר, רייגן וסרקוזי קידמו את הסדר הנאו־ליברלי דווקא באמצעות דוקטרינת ההסכמה. הכשל של קליין אינו רק היסטוריוגרפי, זהו בעיקר כשל פוליטי: דוקטרינת ההלם מספקת תשובה מטעה היסטורית וכוזבת פוליטית לשאלה הנמצאת בלב הדיון באסטרטגיה של השמאל בן-זמננו: מדוע מתחזק בעשורים האחרונים כוחו של הנאו־ליברליזם והוא זוכה לניצחונות בבחירות חופשיות במדינות דמוקרטיות, בעוד המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות נחלשות ומפסידות. תירוץ ההלם שמספקת קליין מטשטש את מרכיב ההסכמה – בעיקר של המעמדות הנמוכים – בניצחון הנאו־ליברליזם, ומונע פיתוח דרכים להתמודד עימו. עיקר השפעתה של דוקטרינת ההלם לא היתה אפוא פרשנית, אלא פוליטית: היא העצימה את כוחו של הנאו־ליברליזם כסדר שקשה ואף לא ניתן לנצחו, וכך היא קיבעה את תודעת התבוסה של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, שאימצו בהדרגה את הנחותיו. "דוקטרינת קליין" מתאפיינת אפוא בכפל פנים: ההלם מימין מזין את התבוסה משמאל.
דוקטרינת ההלם כלוגו
קליין אמורה היתה להיות ערה לכשל הפוליטי הגלום בהכחשת דוקטרינת ההסכמה, שכן ב'דוקטרינת ההלם' היא מבקרת מהלך דומה. לדבריה, כחלק ממאבקם בהתנהלות הרצחנית של הדיקטטורות הצבאיות בדרום אמריקה, פיתחו בשנות השבעים ארגוני סיוע בינלאומיים "שפה חדשה" של זכויות אדם אוניברסליות; שפה, שלטענתה, "לא מחפשת את הסיבה להפרות זכויות האדם, אלא רק מתארת אותן", ולכן היא היתה "מקורצפת מכל התייחסות לעשירים ולעניים, לחלשים ולחזקים, לצפון ולדרום".
כדוגמה ל"קירצוף" מצביעה קליין על הפער שבין המאבק שניהלו ארגונים בינלאומיים בהפרת זכויות האדם בצ'ילה, לבין שתיקתם ביחס למטרות משטרו של פינושה, וביניהן כינון משטר נאו־ליברלי ברוחו של פרידמן. בדומה, מדגישה קליין, כי דוח שפירסמה אמנסטי ב־1976 חשף אמנם את "מעשי הזוועה" של הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה, אך הקפיד להתעלם מכך "שהחונטה הייתה בעיצומו של תהליך עיצוב המדינה מחדש בהתאם לעקרונות קפיטליסטיים רדיקליים", כחלק מ"התכנית הרחבה לכפות קפיטליזם 'טהור' על אמריקה הלטינית". כך סייעה, לדבריה, לשון זכויות האדם לטשטש את "הרעיון שהדיכוי והכלכלה היו למעשה אותו מפעל עצמו", וכי המצוקה הכלכלית שיצר הנאו־ליברליזם "גזלה הרבה יותר חיים משגזלו כדורי הרובים"; או כפי שהסבירה עיתונאית ארגנטינאית, "היה זה כאילו הדם הזה, דמם של הנעדרים, כיסה על המחיר שגבתה התכנית הכלכלית".
אלא, שההפרדה שעושה קליין ב'דוקטרינת ההלם' בין הנאו־ליברליזם לבין הקפיטליזם של האסון, אינה שונה מן ההפרדה שעשה שיח זכויות האדם בין הדיכוי לכלכלה. כשם שההתמקדות בהפרות זכויות האדם טשטשה את אלימות "הקפיטליזם הרדיקלי" שנכפה באמצעותן, כך הצגת ההלם כמצב חריג טשטשה את מצבי האסון – "הדברים שהורגים אותנו לאט" – שמחולל הנאו־ליברליזם כחלק משגרת התנהלותו.
ביקורתה של קליין על ההפרדה שעושה שיח זכויות האדם בין הדיכוי האלים לבין הכלכלה החופשית, ממשיך במובנים רבים את הניתוח שהיא מציעה בספרה 'בלי לוגו' בדבר ההפרדה בין "מותגים" ל"מוצרים". לשיטתה, ככל שהתאגידים חדלו לראות את עצמם כיצרנים של מוצרים והחלו לתפוס את עצמם כמשווקים של מותגים הם:
התחילו להאמין שהמותג, שייצר תחושה של זהות שבטית, הוא מקור הרווחים שלהם. לא צריך מפעלים ותשכחו מתחזוקה של כוח עבודה גדול. ברגע שהחברות הללו הבינו שעיקר הרווחים שלהן נובעים מתדמית, הגיעו בעלי אותם מותגים חלולים למסקנה שלא באמת משנה מי מייצר את מוצריהן או כמה נמוך שכר העובדים המייצרים אותם, והשאירו את התחום הזה בידיהם של קבלני־משנה. להתפתחות זו נודעו תוצאות הרסניות מאוד לעובדים בארצות הברית ומחוצה לה.
להפרדה בין המוצרים למותגים היו השלכות פוליטיות. קליין מדגישה כי "מותגי התאגידים החלולים" התחזקו ביחס ישר לפירוק מנגנוני מדינת הרווחה, ש"ככל שפחתה השפעתם […] גבר כוחם של המותגים המסחריים". הסיסמה "מותגים, לא מוצרים!", היתה חלק מכינונו של המרחב הנאו־ליברלי, שבאמצעות הבנייה של דעת הקהל ועיצוב מחדש של כללי המשחק הדמוקרטיים הקנה לתאגידים עוצמה פוליטית. כשיקוף של "נטייה ניו־אייג'ית עמוקה", הפכו התאגידים את השוק לחווייה טוטלית שדחקה כל ערך אחר, ונירמלו את הדרוויניזם הקפיטליסטי דרך עונג צרכני. המותגים התאגידיים הכשירו אפוא את הנאו־ליברליזם גם במופעיו כקפיטליזם של אסון, מהלך, שבניגוד להנחותיה של דוקטרינת ההלם, עשוי להסביר את ההסכמה הדמוקרטית שהוא רכש.
המותג, לפי קליין, הוא "ליבת המשמעות של התאגיד המודרני". התאגידים שהתעצמו כמותגים הם "הכוחות הפוליטיים החזקים ביותר של ימינו", ו"הגופים השליטים בתקופתנו", שביצעו "הפיכה בהילוך איטי" על ידי כתיבת "החוקים החדשים של הכלכלה הגלובלית". מתנגדי התאגידים הסתגלו למצב החדש, ואף הם מנהלים "מאבקים פוליטיים, המשתמשים במוצרי צריכה […] כמנוף של יחסי ציבור וכאמצעי חינוך עממיים". מטרת המאבק במותגים – כמו באמצעות חרמות צרכניים – היא לכפות על ההון לפעול בניגוד להיגיון התאגידי ולשפר את תנאי עבודתם של הפועלים. כך מחברים אפוא המאבקים בתאגידים מחדש בין המותג למוצר ובין הצריכה לעבודה.
עולה, שקליין מציגה שתי גישות מנוגדות באשר לזיקת הגומלין בין כלכלה לפוליטיקה: ב'דוקרטרינת ההלם' היא מפרידה ביניהן, כדי להסביר את עליית הנאו־ליברליזם במדינות הדמוקרטיות; ואילו ב'בלי לוגו' היא מבקרת הפרדה זו – כאימוץ ההיגיון התאגידי של הניתוק בין מוצרים למותגים – ומציגה את החיבור מחדש בין הכלכלה לפוליטיקה כתכלית המאבק בנאו־ליברליזם.
בהקדמה למהדורת 2009 של 'בלי לוגו', שראתה אור לרגל עשור לפרסום הספר, ציינה קליין כי במהלך השנים הפכה גם כותרת הספר למותג. בדומה, נראה שגם 'דוקטרינת ההלם' הפכה למותג. בביקורתה על שיח זכויות האדם מדגישה קליין כי בעוד שבמדינות הפריפריה הקפיטליסטית שימש שיח זה בידי מתנגדי המשטרים הרודניים כ"צופן", כדי להסוות "את עמדותיהם השמאלניות", והיה "דרך לעסוק בפוליטיקה בלי להעלות נושאים פוליטיים"; הרי שבמדינות המרכז הקפיטליסטי השפעתו היתה הפוכה: הוא יצר "מודל חדש יחסית של פעילות פוליטית", שהתמקד "רק בפשעים ולא במניעים ובאינטרסים שעמדות מאחוריהם"; וכך סייע "לאידיאולוגיה של אסכולת שיקגו לחמוק כמעט ללא פגע מן המעבדה הראשונה והעקובה מדם שבה היא בחנה את הדוקטרינה שלה". שיח זכויות האדם הפריד אפוא, לפי קליין, בין הסיוע לקורבנות הרודנות לבין חשיפת הגורמים לפשעיה; כלומר, הוא הפריד בין הפעילות ההומניטרית לפעילות הפוליטית של השמאל; וכך הותיר את השמאל כעמדה מוסרית אך לא כחלופה פוליטית, כלומר כלוגו.
אירגוני זכויות האדם היו הראשונים לאמץ את דפוס הפעולה של הלוגו, שיאפיין מאוחר יותר, לדבריה, ארגונים לשינוי חברתי בכלל. בהתייחסה לניסיון שרכשה כאקטיביסטית, ציינה קליין, כי אלפי אירגונים ועמותות שעוסקים באי־שוויון, סביבה, חינוך, בריאות, צדק גזעי ומגדרי ועוד, "מתחרים זה בזה על אשראי, מוכרות, ומשאבים", ולכן ארגוני השמאל "מרבים לפעול כמותגים תאגידיים".
הלוגו הפוליטי בנוי, לפי קליין, על "העדפת סמלים על תוכן", וככזה הוא המשכו של הלוגו התאגידי הבנוי על "שלילת עולם החפצים". כך גם המותג 'דוקטרינת ההלם' הוא סמל שמטשטש את התוכן, כלומר את ההבחנה בין כפיה רודנית לבחירה דמוקרטית בדרך למיסוד הסדר הנאו־ליברלי. דוקטרינת ההלם הפכה ללוגו פוליטי באותו אופן שהמוצר נעשה למותג. מנכ"ל "סטארבאקס" הסביר כי ככל שרשת בתי הקפה הפכה למותג, כן שתיית הקפה חדלה להיות העיקר ואת מקומה תפסה "הרומנטיקה של חוויית הקפה והרגשת החום והקהילה". הבעלים של "דיזל ג'ינס" הסביר כי "אנחנו לא מוכרים מוצר, אנחנו מוכרים סגנון חיים. אני חושב שיצרנו תנועה". ומייסדת "בודי שופ" הדגישה כי חנויות התאגיד "מעבירות רעיון גדול – פילוסופיה פוליטית בהקשר של נשים סביבה ואתיקה". תהליך דומה עבר על דוקטרינת ההלם כאשר מהסבר לכפיה הדיקטטורית של הקפיטליזם "הרדיקלי" ו"הטהור" בפריפריה, היא הפכה בעיקר להכחשת הבחירה הדמוקרטית בנאו־ליברליזם במרכז. כלומר כאנטי־הסבר הפכה דוקטרינת ההלם למותג, ומפרשנות ללוגו.
קליין מדגישה כי המותגים יצרו "תחושה של זהות שבטית" תאגידית. כלוגו סייעה דוקטרינת ההלם לבנות תחושת זהות דומה: היא סיפקה פילוסופיה פוליטית לקהילות של אקטיביסטים מתנגדי הנאו־ליברליזם והגלובליזציה התאגידית, שאימצו סגנון חיים של מאבק מתמשך למען צדק חברתי, זכויות אדם ועוד, וויתרו למעשה על הפעילות המפלגתית כחלק מן הפוליטיקה הדמוקרטית בארצותיהם.
דוקטרינת ההלם ותבוסת השמאל
מדוע אימצה קליין את היגיון המותגים, שכנגדו היא יוצאת? ומדוע מיתג עצמו השמאל העולמי על ידי הלוגו של דוקטרינת ההלם? תשובה לשאלות אלו ניתן להסיק מביקורת הפוליטיקה של קליין שפרסם ב־2011 באסקאר סונקארה, המו"ל של כתב העת המרקסיסטי האמריקאי, Jacobin. לדבריו, כ"כוכבת" של השמאל הפוסט־מודרני, נתנה קליין ביטוי להלך רוחו, שהעדיף "פלורליזם מעורפל […] ופוליטיקת זהויות". בניגוד לשמאל המהפכני, שבראשית המאה ה־20 נאבק לביטול ניגודי המעמדות, מסתפק, לדבריו, השמאל הפוסט־מודרני במאה ה־21 ב"התנגדות" לסדר הקיים; אך "התנגדות", הוא מדגיש, היא "מעשה סרק סמלי, אלא אם היא מובילה לשינוי חומרי". ואולם, השמאל הפוסט־מודרני שמייצגת קליין, קובע סונקארה, אינו מעוניין בשינוי המציאות, ומעדיף "טקסים על פני שינוי חברתי ממשי", ו"ניזון מרגש בלבד".
סמלים, טקסים ורגש הם חומרי הגלם שמהם נבנה הלוגו כמנגנון פוליטי משנה מציאות. בהתאם, סתירותיה הפנימיות של דוקטרינת ההלם עשויות ללמד, כי יותר מאשר מנגנון פרשני, קליין הגתה אותה כלוגו הנענה לרוח הזמן הפוסט-מודרנית, ומתרץ את תבוסתו של השמאל לנאו־ליברליזם בעוצמה הזדונית של הקפיטליזם של האסון. כלוגו, דוקטרינת ההלם סייעה לשמאל להסתגל לתבוסתו על ידי הדגשת צדקת דרכו ועליונותה המוסרית, לצד הכחשת הגורמים הכלכליים-חברתיים לנצחון הנאו־ליברליזם. דוקטרינת ההלם היא אפוא ההיגיון של פוליטיקת התבוסה של השמאל.
זיקת הגומלין בין פוליטיקת התבוסה של השמאל להתקבלותה של דוקטרינת ההלם נדונה בביקורת על ספרה של קליין, פרי עטו של העיתונאי הסוציאליסט אלכסנדר קוקברן, שבשנות השישים היה חבר במערכת ה־New Left Review. לדבריו, דוקטרינת ההלם היא אידאולוגיה פוליטית המתחזה לתזה היסטורית, שמשקפת מהפך שחל בשמאל האמריקאי: בראשית שנות השבעים רווחה בו תחושה אופטימית כי סופו של הקפיטליזם קרוב, ואולם, מצב זה השתנה; בשלהי 2007, בעת פרסום 'דוקטרינת ההלם', שמונה שנות כהונתו של הנשיא בוש זרעו בשמאל האמריקאי יאוש והוא אימץ גישה שלפיה הקפיטליזם "יעיל באופן שטני" ולכן "בלתי מנוצח". דיכאון פוליטי זה – כלומר, הפנמת התבוסה ואובדן האמון ביכולת לנצח – מסביר קוקברן, הפך ל"דפוס תודעה קטסטרופלי", שקליין נתנה לו ביטוי ב'דוקטרינת ההלם' – כלומר, הסבירה את אי־נמנעותו – דבר העשוי להסביר את הפופולריות שהיא רכשה.
ההנחה כי דוקטרינת ההלם התפשטה כתירוץ וצידוק להתמכרותו של השמאל לתבוסותיו מוצאת חיזוק במאמר 'הלם הניצחון' (The Shock of Victory) שפירסם באביב 2008 האנתרופולוג וההוגה המשפיע, דיוויד גרייבר, בכתב העת האנרכיסטי Rolling Thunder. למרות הדמיון בכותרות והסמיכות בזמני הפרסום, גרייבר אינו מתייחס ל'דוקטרינת ההלם', אך הוא בהחלט מתעמת, בעקיפין, עם התזה של קליין ומבקר את רוח הזמן שהיא מבטאת.
גרייבר, שכמו קליין היה ממובילי המחאה נגד ארגון הסחר העולמי והבנק העולמי במפנה המילניום, יוצא במאמר נגד תחושת הדכדוך הרווחת בשמאל. הוא פותח את המאמר בקביעה כי "הבעייה הגדולה ביותר שבפניה ניצבות תנועות של פעולה ישירה היא שאיננו יודעים כיצד להתמודד עם ניצחון", וכי "רבים מאיתנו לא מרגישים מנצחים במיוחד לאחרונה". כך, על אף הצלחותיהן בשלושת העשורים האחרונים שעוררו פחד במעמדות השליטים, חוזרות תנועות המחאה ומופתעות מהישגיהן ו"אף פעם אינן מוכנות לניצחון". המסקנה מכך שהקפיטליזם נותר על תילו, קובע גרייבר, אינה שהמאבק נגדו נכשל; להפך, מבחן הניצחון במאבקים חברתיים הוא התמדת מגמת השינוי, כפי שמלמד המאבק הפמיניסטי למשל; ולפי מבחן זה תנועות המחאה אכן מנצחות. הניצחון, מסביר גרייבר, מורכב מניצחונות חלקיים, שחשוב להכיר בהם כתנאי להמשך המאבק ולהשגת הניצחון הבא. לכן, הוא מסכם כי "השאלה היא כיצד לשבור את המעגל של התעלות וייאוש, וכיצד להציע כמה חזונות אסטרטגיים […] של נצחונות הבנויים זה על גבי זה, כדי ליצור תנועה מצטברת לעבר חברה חדשה".
בדוקטרינת הניצחון מתווה אפוא גרייבר אסטרטגיה מנוגדת לזו שמציעה קליין בדוקטרינת ההלם: גרייבר יוצא מתוך חתירה לניצחון, בעוד קליין מתרצת את התבוסה; גרייבר מדגיש את הפחד של המעמדות השליטים, ואילו קליין את כוח הדיכוי המצמית שלהם; גרייבר מדגיש את מגמות השינוי שמחוללות תנועות המחאה בחברה הבורגנית, ואילו לפי קליין הן אינן חורגת מגינוי עיוותיה וסיוע לקורבנותיה; גרייבר מאתר סדקים בשיטה הקפיטליסטית, ואילו קליין מדגישה את עוצמתה; גרייבר קורא למוחים להכיר בניצחונותיהם החלקיים כעדות למגמת הנסיגה של הקפיטליזם, בעוד שקליין מדגישה את חוסר האונים הפוליטי של מתנגדי הנאו־ליברליזם.
תפיסת חוסר האונים הפוליטי בולטת בפרק "ההלם מתפוגג: עלייתו של השיקום בידי העם", החותם את 'דוקטרינת ההלם', כאשר "שיקום" הוא תחליף לשינוי, ו"העם" – כלומר האקטיביסטים – הוא תחליף לפוליטיקה. קליין טוענת כי כשלושה עשורים לאחר שמדיניות ההלם הצליחה לכפות את הנאו־ליברליזם, הוא הולך וקורס במדינות הפריפריה, שמתנערות ממנו בהדרגה: בדרום אמריקה הדבר מאפשר כינון משטרים דמוקרטיים יותר והנהגת כלכלות שוויוניות יותר; ובמזרח אירופה הוא גורם לעליית פרוטו־פאשיזם סוציאלי. ואולם, בהתאם להנחת היסוד של 'דוקטרינת ההלם', שלפיה הנאו־ליברליזם הוא הכוח היוזם, גם את קריסתו מתארת קליין כתוצאה של סתירותיו הפנימיות, ולא כתולדה של התנגדות משמאל, שלשיטתה, היתה רק "תגובת־נגד". בהתאם, היא אינה מאתרת בשמאל גורמים שפעלו לערעור ההגמוניה של הנאו־ליברליזם, אלא רק כאלו שידעו לנצל את ההזדמנויות שיוצרת קריסתו.
ואולם, תיאור "התפוגגות ההלם", שמציעה קליין, סותר את היגיון ההאחדה הכוזבת בין הפריפריה והמרכז המנחה את דוקטרינת ההלם. קליין סוקרת בהרחבה את התמורות הפוליטיות שהתחוללו בארצות הפריפריה, ובייחוד בדרום ומרכז אמריקה, ואת עלייתם של מנהיגי שמאל כמו צ'אבס בוונצואלה, קוראה באקוואדור, מוראלס בבוליביה, לולה בברזיל וקירשנר בארגנטינה. בניגוד לכך, את חלק הארי של הדיון בהתנערות מן הנאו־ליברליזם בארצות הברית היא מקדישה לתהליך שיקומה של ניו־אורלינס מנזקי קתרינה. היא מדגישה את תרומת הפעולה הקהילתית לשיקום, ומצטטת את אחד הפעילים המקומיים שהסביר כי:
אנשי ניו־אורלינס צריכים להפסיק לקחת בחשבון את הסוכנות הפדרלית לניהול מצבי חירום ואת ממשלי העיר והמדינה, ולהתחיל לומר "מה אנחנו יכולים לעשות ברגע זה כדי להחזיר לנו את השכונות שלנו למרות הממשלה ולא בזכותה".
וכך חותמת קליין את 'דוקטרינת ההלם' בקריאה ל"שיקום בידי העם" ומציבה אותו כ"אנטיתזה לאתוס של מערך הקפיטליזם של האסון", אך במשתמע גם כ"אנטיתזה" למאבק פוליטי להחלפת השלטון ולשינוי המדיניות.
כשם שקליין מתעלמת מן ההסכמה הציבורית כגורם לעליית הנאו־ליברליזם, כך אין היא דנה בהתנגדות פוליטית שמביאה להחלשותו. בדיון בניצחון הדמוקרטים בבחירות האמצע לקונגרס ב־2006 היא מציינת כי הוא הושג "בזכות התנגדותם להסכמי הסחר החופשי"; וכתגובת־נגד לאימוץ "שיטה מעמדית שלא ראינו כמוה מאז המאה ה־19", כדברי ג'ים ווב, אחד המועמדים הדמוקרטים שניצחו. בד בד בולטת התעלמותה של קליין מברני סנדרס, שהתמודד באותה מערכת בחירות לראשונה לסנאט, בתמיכת צמרת המפלגה הדמוקרטית, מהלך שעתיד היה לחלץ את השמאל האמריקאי ממדרון התבוסה בו הוא שקע ולסלול את הדרך לעליית הסוציאליזם הדמוקרטי כחלופה לנאו־ליברליזם. סנדרס נבחר לסנאט כשנה לפני פרסום 'דוקטרינת ההלם', אך קליין אינה מזכירה לא את התמודדותו, לא את נצחונו ובעיקר לא את דעותיו, זאת בניגוד לעניין שהם עוררו בשמאל בעולם. השמטה זו חושפת את היגיון התבוסה והתגובה של דוקטרינת ההלם, או את היותה לוגו אקטיביסטי המסוייג מן הפעולה הפוליטית.
פוליטיקה ומעמד
בניגוד להתעלמותה מסנדרס ב'דוקטרינת ההלם', כעשור מאוחר יותר, ב־2016, תמכה בו קליין כשהתמודד על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות מול הילארי קלינטון, ובספרה 'לא, זה לא מספיק', שראה אור ב־2017, היא הדגישה כי "ברני סנדרס הוא המועמד היחיד לנשיאות ארצות הברית שבו תמכתי בפומבי". כלומר, מדוברת השמאל הפוסט־מודרני, כהגדרתו של סונקארה, הפכה קליין לשותפה למאבקו של Jacobin לקידומם של הסוציאליזם הדמוקרטי וסנדרס. קליין הסבירה את השינוי בעמדתה הפוליטית בכך שבסנדרס היא מצאה לראשונה מועמד שהתייחס לשלושת המשברים המכריעים של זמננו: הנאו־ליברליזם, אי־שוויון כלכלי ושינוי האקלים. ואולם, זה הסבר מאולץ: כבר ב־2006 היה סנדרס מזוהה עם מאבק נגד הנאו־ליברליזם ואי־השוויון; לעומת זאת, שינוי האקלים טרם היה סוגיה מרכזית על סדר היום של קליין.
באמצעות נימוק דחוק זה מסווה קליין תמורה עמוקה יותר בעמדותיה: ב'דוקטרינת ההלם', היא מתארת שליטה נאו־ליברלית מוחלטת בפוליטיקה האמריקאית באופן שאינו מותיר מקום לפוליטיקה שמאלית, אלא רק למחאה אקטיביסטית; ב'לא, זה לא מספיק', לעומת זאת, היא קוראת למעורבות פוליטית מפלגתית; ב'דוקטרינת ההלם' היא טוענת כי הנאו־ליברליזם נכפה על ארצות הברית באמצעות מדיניות ההלם, ב'לא, זה לא מספיק' היא דנה ארוכות בהשפעת הניגודים המעמדיים על הפוליטיקה האמריקאית בכלל ועל התמיכה בנאו־ליברליזם בפרט. מבלי להודות בכך, נסוגה אפוא קליין מההנחות שהנחו אותה ב'דוקטרינת ההלם'.
שינויים כלכליים, חברתיים ופוליטיים שהתרחשו בעשור שבין 2007 ל־2017 עשויים להסביר את ההבדל שהתחולל בניתוחיה ועמדותיה של קליין. ב'דוקטרינת ההלם' בולט השימוש הנרחב שהיא עושה בניתוחים מעמדיים כדי להסביר את ההתרחשויות בארצות הפריפריה, לעומת העדרם הכמעט מוחלט בפרשנויות שהיא מציעה לארצות המרכז. למעשה, היא מתייחסת לזיקה בין מעמד לפוליטיקה בארצות הברית רק בציטוט דבריו הנ"ל של ווב כי מהפך 2006 בקונגרס היה תגובת נגד מעמדית, ובטענתה כי "הזעם על התכווצותו של המעמד הבינוני בארצות הברית" תועל להתנגדות למהגרים כמי ש"מכריזים 'מלחמה על המעמד הבינוני האמריקאי' ".
לעומת זאת, ב'לא, זה לא מספיק', מציגה קליין ניתוח מעמדי מובהק של ההתפתחויות הפוליטיות בארצות הברית. היא יוצאת נגד "ממשלת המיליארדרים והמולטי־מיליונרים של טראמפ", המהווה "תגובת נגד קשוחה שנוצרה אל מול כוחן הגובר של תנועות חברתיות ופוליטיות חופפות שדרשו עולם צודק ובטוח יותר". ומנגד, היא טוענת כי "המרוץ המפתיע לנשיאות של ברני סנדרס הצליח לגרום לאנשי וול־סטריט לחשוש […] ולחברי המפלגה הדמוקרטית – לערוך שינויים דרמטיים במצעם".
קליין דנה בהרחבה במאפיינים המעמדיים של מצביעי טראמפ, וטוענת, כי הצבעתם לא היתה "תגובת נגד לבנה", שכן רבים מהם הצביעו, לדבריהם, עבור טראמפ "בגלל הדברים שאמר על השוק ועל מקומות תעסוקה, או בגלל שרצו לדפוק את מדמנת האליטות של וושינגטון". בסיס מצביעיו של טראמפ, היא מדגישה "לא מורכב בעיקר מעניים" אלא מ"בעלי הכנסה ממוצעת ויציבה". בד בבד היא שוללת את הטענה כי "המניע להצבעתם לא היה מצוקה כלכלית", שכן "מצביעי טראמפ היו אולי במצב כלכלי טוב יחסית לממוצע הכלל־ארצי ב־2016 אבל רבים מהם איבדו כסף ונכסים – הפסדים שהחלו הרבה קודם לכן". מאז שנות השבעים, מסבירה קליין, מרבית האמריקאים "איבדו את ביטחונם התעסוקתי ואת מעט רשתות הביטחון שהיו להם", מגמה שהואצה בעקבות משבר 2008. תהליך זה פגע ב"גברים הלבנים ממעמד הפועלים" יותר מאשר באחרים, משום שעד אז הם היו מוגנים "בזכות העובדה שהייתה להם גישה למשרות רווחיות בתעשייה ובזכות ארגוני העובדים שדאגו לקיומם ברמת חיים ממוצעת". כך, הפגיעה בעבודה המאורגנת גרמה לכך שטראמפ נהנה מתמיכת "חלקים נרחבים מאנשי תנועות העבודה האמריקניות". לדברי קליין, מעמד הפועלים תמך אפוא בטראמפ לא בשל מצוקה כלכלית אלא בגלל אי-ביטחון חברתי.
תמיכת "מצביעי הצווארון הכחול" בטראמפ, מדגישה קליין, היתה תולדה של תמורה מעמדית נוספת: "הליברלים נטשו שטחים נרחבים משדה הקרב הפוליטי והפקירו אותו לימין", מגמה שבאה לידי ביטוי באי־קיום הבטחותיו של אובמה "לשיקום המעמד הבינוני והמעמד הנמוך". כישלון זה, היא מדגישה, היה לא רק כשלונה של המפלגה הדמוקרטית אלא גם של "רוב הארגונים הפרוגרסיבים", שנמנעו מלהפעיל לחץ על אובמה. בכך מצטרפת קליין לביקורת נרחבת על הפיכתו של המחנה הליברלי האמריקאי ל"נאו־ליברליזם פרוגרסיבי", כהגדרתה של ננסי פרייזר; כלומר, ל"ברית של […] תנועות חברתיות חדשות (פמיניזם, אנטי־גזענות, רב־תרבותיות וזכויות להט"ב) מצד אחד, ושל מגזרים עסקיים יוקרתיים […] (וול־סטריט, עמק הסיליקון והוליווד) מן הצד האחר". הנאו־ליברליזם הפרוגרסיבי החליף את "קואליציית הניו דיל של עובדי ייצור מאוגדים, אפריקאים־אמריקאים ומעמד הביניים העירוני" בקואליציה חדשה של "יזמים, תושבי פרוורים, תנועות חברתיות חדשות וצעירים, שהצהירו על טוהר הכוונות הפרוגרסיבי שלהם באמצעות אימוץ גיוון, רב־תרבותיות וזכויות נשים". קלינטון ואובמה, היו, לפי פרייזר, הביטוי הפוליטי של הנאו־ליברליזם הפרוגרסיבי וככאלו הם דרדרו את "תנאי החיים של כל האנשים העובדים"; ולפיכך, הם נושאים, "בנתח משמעותי מהאחריות להיחלשות איגודי העובדים, צניחת השכר הריאלי והתפוררות הבטיחות התעסוקתית".
עולה, שבניגוד מוחלט ל'דוקטרינת ההלם', ב'לא, זה לא מספיק' מסבירה קליין את הבחירה בטראמפ לא במדיניות הלם נאו־ליברלית, אלא בהעדפה של מעמד הפועלים ומעמד הביניים, בין השאר כתגובה להפקרתם בידי המעמדות המריטוקרטים חסידי הנאו־ליברליזם הפרוגרסיבי. כלומר קליין עובדת מדוקטרינת ההלם לדוקטרינת ההסכמה.
יתר על כן, בעוד שב'דוקטרינת ההלם' ייחדה קליין את המושג מדיניות ההלם לכפיה רודנית של הנאו־ליברליזם, ב'לא, זה לא מספיק' היא טוענת כי במהלך ההיסטוריה מצבי ההלם היו גם הזדמנות להנהגת מדיניות שמאלית וסוציאליסטית. כך לאחר מלחמת האזרחים "השחורים ושותפיהם הרדיקלים […] זכו בהישגים גדולים ובהם חינוך ציבורי חינם לכל הילדים". וכך, בעקבות המשבר הכלכלי של 1929, הניו־דיל היה "האירוע הבולט" של ניצול מצב הלם לקידום תוכניות פרוגרסיביות נרחבות בתחומי הכלכלה והחברה, ומגמה דומה נכרה לדבריה, גם בארצות תעשייתיות אחרות.
מצבי אסון, מדגישה קליין, הובילו גם לשיפור תנאי העובדים. שריפה, שגרמה למותם של 146 פועלי טקסטיל ב־1911 במפעל חולצות בניו יורק, הובילה ל"צעדים לוחמניים" שבעקבותיהם שופרו חוקי העבודה, צומצם מספר השעות הנוספות, הוגבלה עבודת ילדים ונכפו תקני בטיחות ובריאות. בדומה, גל השביתות הגדול בשנות השלושים "קיבע את כוח האיגודים של עובדי התעשיה ואילץ את הבעלים לחלוק הרבה יותר מרווחיהם עם העובדים".
בהסתמך על נסיונות היסטוריים אלו, ובניגוד להנחת היסוד של דוקטרינת ההלם, הסבירה קליין בהרצאת טד בסמוך לפרסום 'לא, זה לא מספיק', כי ניתן להשתמש באירועי הלם גם כדי "להצית שינוי חיובי". לדבריה, מצבי אסון יכולים לעודד פעולה לשיפור המצב אך גם לגרום לקריסה חברתית ולעליית כוחות רודניים. בעוד שב־2007, היא הציגה את דוקטרינת ההלם רק כמהלך של כפיה נאו־ליברלית, ב־2017 טענה קליין כי ניתן לנווט משברים ומצבי אסון לכיוונים שונים, והצביעה על האופן בו ניתן לנצל אותם גם לקידום פוליטיקה פרוגרסיבית.
ואולם, בעודה מתנערת – מבלי להצהיר על כך – מהנחותיה, מוסיפה, כאמור, קליין להשתמש בדוקטרינת ההלם ככלי פרשני, כמו בהסבריה למדיניותו של טראמפ ולמשבר הקורונה. סתירה זו מעוררת את השאלה: מדוע זנחה קליין את הנחותיה של דוקטרינת ההלם; ומדוע, מנגד, היא מוסיפה להשתמש בה.
השינוי בעמדותיה של קליין התחולל במהלך העשור שלאחר פרוץ משבר הסאב־פריים ב־2008. המשבר הכלכלי החריף את מגמות אי־השוויון שמאפיינות את העידן הנאו־ליברלי, פגע קשות במעמדת הביניים ובמעמדות הנמוכים וככאלו הפך אותם לסוכן של שינוי חברתי. בספרו 'הפרקריאט: המעמד המסוכן החדש' מדגיש גאי סטאנדינג כי כ"מעמד מסוכן", הנעדר ביטחון תעסוקתי וחברתי, הפרקריאט מהווה סכנה לנאו־ליברליזם, אם כתומך בתנועות נאו־פאשיסטיות, ואם כבעל עניין בהחלפתו בסוציאליזם עדכני. סטאנדינג מצביע על הסטודנטים כגורם הפועל לקידום חברה הוגנת יותר, ופותח את ספרו בתיאור אירוע אלטרנטיבי של ה־1 במאי שארגנו "סטודנטים ופעילים חברתיים צעירים", שחותרים לכינונו של סדר חברתי שיחליף הן את הנאו־ליברליזם בן זמנם והן את הפורדיזם של דור הוריהם.
בדומה, דיוויד גרייבר סבר שמחאת אוקיופיי וול־סטריט ב־2011 הצליחה בין השאר הודות להרכב הדורי של המוחים: בלטו ביניהם צעירים בוגרי אוניברסיטאות שכדי לממן את לימודיהם התמודדו עם נטל חוב כבד. מאז 2008 הוכפל נטל החוב של שכבה דורית זו, דבר שהקנה למוחים מאפיין מעמדי ברור. כך הצליחה המחאה, מסביר גרייבר, גם "לאפיין את הבעיה – שיטה של כוח מעמדי שמיזגה את המגזר הפיננסי והממשל", וגם "להציע פתרון: יצירת תרבות דמוקרטית אמיתית", שכינונה תובע שינוי רדיקלי יותר מאשר ארגון מחדש של הסטטוס־קוו.
קליין היתה פחות נחרצת מגרייבר באשר להצלחת מחאת 2011. גרייבר סבר כי אוקיופיי "פעלה נכון" ו"הצליחה" בזכות "הפוליטיקה המטרימה" (prefigurative politics) שבה דבקו המוחים, כלומר דפוס פעולה שבו "הצורה הארגונית שבוחרת קבוצה אקטיביסטית חייבת לגלם את סוג החברה שהיא חותרת ליצור". בהתאם, במקום להציג "חזון של סדר פוליטי חדש" פעלה אוקיופיי "ליצירת התנאים שבהם כל אחד יוכל לממש אותו". קליין מנגד סברה שלצד ההתנגדות לסדר הקיים, לתנועות המחאה חסר "חזון ברור ואטרקטיבי של העולם האפשרי" שאותו הם חותרים לכונן. ולכן, "בהעדרו של חזון כזה המשיכו להתרחש אירועי הלם". ואולם, בד בבד, כמו גרייבר, סברה גם קליין ב־2011 כי כמי שנושאים בנטל חוב כבד למימון לימודיהם וכמי שחשופים לעתיד תעסוקתי קודר, קולם של הסטודנטים הוא "צעקה מוסרית, חזקה ומגייסת", המכוונת להביא לסיומו של "אי־השוויון הכלכלי הגבוה הנוכחי". צעקה זו, הדגישה קליין, "השרתה תקווה" על "אגפים מבוגרים וממוסדים יותר" וגרמה לתנועת האיגודים המקצועיים, ה־AFL-CIO, להצטרף למחאה.
כעבור פחות מארבע שנים הפך ברני סנדרס את החיבור בין צעירים וסטודנטים לבין מעמד הפועלים מ"צעקה מוסרית" לאסטרטגיה הפוליטית, שעמדה בבסיס הישגו המרשים בהתמודדות מול הילארי קלינטון בבחירות המקדימות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב־2016, בהן תמכה בו, כאמור, קליין.
ניתן אפוא להצביע על תמורה מעמדית ופוליטית שהתחוללה בארצות הברית בין 'דוקטרינת ההלם' ל'לא, זה לא מספיק', שבעקבותיה שנתה קליין את עמדותיה: משבר 2008 האיץ את גידול הפרקריאט, שבתוכו התגבשה קבוצת משנה של צעירים שהתמודדו עם נטל החוב של לימודיהם; מחאת 2011 הפכה קבוצה זו מ"מעמד כשהוא שעצמו" ל"מעמד למען עצמו"; סנדרס חיבר קבוצה זו למעמד הפועלים כחלק ממאבק פנימי במפלגה הדמוקרטית; והפך אותם לגורם פוליטי משנה מציאות, שהוביל גם לתמורה בעמדותיה של קליין.
לא היתה זו הפעם הראשונה שקליין שינתה את דעותיה. שלושת ספריה שנסקרו במאמר הנוכחי מבטאים גישות שונות ומנוגדות בשאלת האפשרות לשנות את הסדר הנאו־ליברלי ובדרכים להתמודד איתו. ב'בלי לוגו' ב־1999 היא ביטאה אופטימיזם אקטיביסטי, המעוגן בהישגי תנועות המחאה שאילצה את התאגידים לשנות את דרך התנהלותם כלפי עובדיהם והסביבה, והשפיעה על ממשל קלינטון לנקוט מספר יוזמות למאבק בסדנאות היזע. לעומת זאת, ב'דוקטרינת ההלם' ביטאה קליין פסימיזם משתק: היא הדגישה את העוצמה הבלתי מנוצחת ואת הברוטליות חסרת המעצורים של הנאו־ליברליזם; החילה את אופן הכינון הדיקטטורי של הנאו־ליברליזם על הדמוקרטיות; והותירה רק סיכוי קלוש להתנגדות לנאו־ליברליזם – במדינות המערב אף פחות מאשר במדינות הפריפריה. ב'לא, זה לא מספיק', מנגד, קוראת קליין למעבר ממחאה נגד הסדר הקיים לפוליטיקה הפועלת לכינון סדר חלופי, ומצביעה על פעילותו המפלגתית של סנדרס כעל הסיכוי לחולל את שינוי.
מה גרם לתמורות בעמדותיה של קליין? כאמור, היא אינה מתייחסת לשינוי ואינה מסבירה את סיבות המעבר מהאופטימיזם של 'בלי לוגו' לפסימיזם של 'דוקטרינת ההלם'; ואילו ההסבר שלה לפוליטיזציה שבאה לידי ביטוי ב'לא, זה לא מספיק', בעייתי.
קצה חוט לפתרון השאלה ניתן למצוא בהערתה של קליין כי בקרב האקטיביסטים יש ייצוג יתר למעמד הביניים. לכן, כמייצגת של ההביטוס האקטיביסטי, אפשר להניח שהשינויים בעמדותיה משקפים תמורות שחלו במצבה הכלכלי-חברתי של קבוצה זו – כחלק ממעמד הביניים האמריקאי – בין כהונתו של הנשיא קלינטון, שבסיומה פירסמה קליין את 'בלי לוגו'; דרך עידן הנשיא בוש, שבסיומה פורסמה 'דוקטרינת ההלם'; ועד תקופת הנשיא אובמה, שבסיומה התפרסם 'לא, זה לא מספיק'.
דוח של הקונגרס של ארצות הברית שפורסם ב־2010 תחת הכותרת "אי־שוויון בהכנסות והמיתון הגדול" קובע כי מאז 1980 "אי־השוויון בהכנסות גדל באופן דרמטי", והוא "הותיר מאחור" את מעמד הביניים האמריקאי. אלא שהדוח מבדיל בין ממשלי קלינטון ובוש: בתקופת קלינטון, שכיהן לאחר המיתון של תחילת שנות התשעים, "הכנסות מעמד הביניים גדלו בקצב בריא"; לעומת זאת בתקופת בוש, שהחלה עם המיתון של תחילת שנות האלפיים ונמשכה במהלך היציאה ממנו, "הכנסות מעמד הביניים הוסיפו לרדת" בהשוואה לממשל קלינטון, ו"תקופת בוש היתה קשה במיוחד למעמד הביניים".
נראה, אפוא כי למרות שקלינטון ובוש כאחד קידמו את את סדר-היום הנאו־ליברלי, הרי שהאופטימיזם של 'בלי לוגו' משקף את השיפור במצבו של מעמד הביניים תחת קלינטון שגם ידע להשתמש ברטוריקה פרוגרסיבית; לעומת זאת, הפסימיזם של 'דוקטרינת ההלם' משקף את ההתדרדרות במצבו של מעמד הביניים בתקופת בוש, שפעל להעצמת כוחם של התאגידים; המעבר ממחאה אקטיביסטית לפוליטיקה מפלגתית ב'לא, זה לא מספיק', משקף את התרחבות הביקורת כנגד הסדר הנאו־ליברלי בעקבות משבר 2008, במהלך כהונתו של אובמה, שיצרה את הרקע להתמודדותו של סנדרס ולהפיכת המחאה נגד עוולותיו של הנאו־ליברליזם למאבק מפלגתי לביטולו.
מתי נטשה קליין את הנחותיה של דוקטרינת ההלם? המפנה בעמדותיה אינו יכול להיות מוקדם ל־2011, שכן ב־2017 – בעת שהיא כבר היתה תומכת של סנדרס – היא כתבה, כאמור, ב'לא, זה לא מספיק' כי מחאת 2011 נעדרה "חזון ברור ואטרקטיבי", שבהעדרו "המשיכו להתרחש אירועי הלם". סביר לכן להניח כי המפנה התחולל לאחר הכרזתו של סנדרס על התמודדותו על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות באפריל 2015. המיסוד הפוליטי של ההתנגדות לסדר הנאו־ליברלי שחולל סנדרס, יצר סיכוי למימוש הביקורת על בסיס שותפות בין הדור־מעמד הצעיר ואיגודי העובדים, ופתח עבור קליין אפשרויות פעולה חדשות, שהביאו לשינוי בעמדותיה. ניתן, אפוא לתאר את את נטישת דוקטרינת ההלם בידי קליין כרצף שראשיתו בזיהוי התמורה דורית-מעמדית בקרב האקטיביסטים ב-2011, המשכו במיסודה המפלגתי בידי סנדרס ב-2015, שיאו בהפיכת ביקורת הנאו־ליברליזם למציאות פוליטית שחוללה את השינוי בעמדותיה של קליין, שהתגלה ב-2017.
מדוע מוסיפה קליין להשתמש בדוקטרינת ההלם, גם לאחר שהסתלקה מהנחותיה? נראה, כי לאחר שהפכה את דוקטרינת ההלם מכלי פרשני ללוגו, קליין משתמשת בה הן למיתוג עצמי והן להגדרת קהילת מתעניינים רחבה בהשקפותיה. ואולם, כפי שקליין היטיבה להסביר, ללוגו כוח משל עצמו, ולכן המשך השימוש בדוקטרינת ההלם מוביל אותה לסתירות פרשניות , דוגמת ההסברים שנתנה למשבר הקורונה. נראה אפוא, שהתועלת שמפיקה קליין מדוקטרינת ההלם כמותג, פוגע באמינותה כפרשנית, וכך גם בקידום יעדיה הפוליטיים. כשל דומה מלווה את המשך דבקותו של השמאל בדוקטרינת ההלם, שנטישת הנחותיה עשויה לקדם תמורה בהתנהלותו הפוליטית ומעבר ממחאה אקטיביסטית לפוליטיקה מפלגתית.
תמונה ראשית: Adolfo Lujan (Flickr)
פרופ' דני גוטוויין הוא היסטוריון כלכלי-חברתי.